זמן

זמן / ארזה מאור ניצן
כשאת צעירה, היא אמרה..
גם פצע שטחי, גורם לך לחשוב
שזהו. 
סוף העולם ונגמר!
ורגע אחר כך..
עוד לפני שהמחוג משלים מעגל,
מגיע משהו חדש והפצע הזה
מגליד ונשכח.
רק זמן.. היא אמרה.
רק בו יהיה הידע איך
לחבוש ולרפא 
את פצעייך העמוקים. 
אלה שבלעדיו, אינם מגלידים.
הוא היחיד שיכול ללמדך,
איך להתבונן בפיוס, בהשלמה ובשלום
אל החיים ועל המתים
ופחות להחמיר עם עצמך..
כשאת צעירה, היא אמרה,
את רוצה יותר ומהר מהכול.
לסבלנות אין אצלך מקום.
הכאן והעכשיו, הם שליטייך.
ובהמתנה את רואה איום על חייך.

תלמדי מהטבע, היא אמרה.
תראי איך נחל השואף לים,
לעולם אינו מוותר או מאוכזב.
כמן נחל שוויתר על יעדיו
ונשאר אכזב כל חייו.
הנחל האיתן,
גם אם ארכה דרכו,
ממשיך נחוש, זורם ומדויק.
אינו עוצר, או חוזר, או שואל: 
עוד כמה זמן, כך עליי להתפתל..?
מטבעו, מתקדם ומגיע ליעדו.
ואם את חוששת לפנות מקום לאחר, 
מדאגה בלבך שמא קיומך יצטמצם.

תתבונני בטבע, היא אמרה.
תלמדי מהלבנה.
גם כשמלאה גם כשחסרה,
כשזמן השחר להפציע,
תראי באיזו קלות ואצילות
היא מפנה מקומה לחמה.
יודעת בבטחה, שמחר
כשהשמש תשקע, 
היא תשוב להאיר. 
ישמר מקומה.
כמוה, כך גם החמה, 
בקידה מופלאה מפנה את מקומה 
לזוהרה של הלבנה.
ותראי. 
תראי איך המעברים האלה, 
מעטרים ומשמחים את השמיים, 
בזהב וארגמן.  
להזכירך, 
שבזמן שאת בוטחת ומאפשרת, 
נוצר רגע מושלם.

היא פרשה זרועותיה לרווחה
הישירה מבטה ואמרה:
בואי אהובה.
חיבוק הניתן מהלב,
הוא עזרה ראשונה לעמעום הכאב.
התמסרתי לחיבוקה
והרגשתי,
כל כך הרגשתי..
כמה שהיא צדקה.