פנים / ארזה מאור ניצן
הביטי בתי,
תראי איך הזמן והניסיון
עיטרו את פניי.
חרטו בהן קוים של אופי,
שבילים דקים של
גיל ושמחה.
בזויות פי, עיניי
ומעל אפי,
דאגה נחרצה.
את שני הירחים
שמעל גבותיי,
שרטטו
פליאה ותדהמה
כשחלפו במחוזותיי.
כך,
מפת חיי
גלויה ופרושה
על פניי.
עיניי.
בהן, לא חרש הזמן.
כך הן מיום לידתי.
שתי שמשות קטנות,
צופיות
ומאירות את דרכי
וכל המתבונן בהן מקרוב
ואינו מסתנוור
מהשתקפותו..
מסוגל להעמיק בהן
ולפגוש את נשמתי.
למדי להשתמש
בשמשותייך, בתי.
