מחבר: ארזה מאור ניצן

בדרך לעצמי / ארזה מאור ניצן
בדרך לעצמי
פגשתי אנשים המחפשים
את עצמם.
איש ותחפושתו,
איש ומסכתו.
בדרך לעצמי
בעיניים עצומות
אני רואה את פחדיי,
הצלחותיי, כישלונותיי.
הדרך לעצמי, 
עוברת בי.
מכף רגלי ועד ראשי.
בין רמ״ח אבריי,
לשס״ה גידיי.
נפשי נוסעת,
עוברת
במדבר צחיח,
בשדה רענן,
על פסגות הרים,
בוואדי אכזב,
בתהומות נשיה,
ברעידות אדמה,
בנחשולים שבלב,
בנופים של ריגוש,
שמחה וכאב.
ונשמתי מגשרת 
בין כל הצמתים, 
סוללת בקרבי
דרכים חדשות להפליא.
יוצרת
את מפת הדרכים שבי.
עולם ומלואי
מבוית ופראי,
נפרש
כל הדרך
אל עצמי.

כשהחלטתי לא לשכוח / ארזה מאור ניצן
כשהחלטתי לא לשכוח
לא היה לי מושג
שהזיכרון מעצמו יאחז בי בכח.
שהוא בעצמו לא ייתן לי מנוח..
לא הבנתי עד כמה 
נימי נפשי שזורים בהתנסות הזאת
שהחלטתי לא לשכוח.
ננעצה בי הבנה 
שהזיכרון הזה 
לדיראון עולם
ירעיד חדרי לבי
יטרוק דלתן בכח
ואין בעולמי
פינה שקטה
קטנה אחת  
שאוכל אליה 
לברוח.
עוד תשמע
בת קול דקה
שתאזן את נפשי,
לסלוח.
לו רק זיכרוני
יאות לשכוח.

לדעת אישה / ארזה מאור ניצן
בימים, דע אותי באמת. 
שאל את כל אשר אתה חפץ לדעת
אפשר לי לספר לך על עולמי.
רק בבקשה, אל תקנא לעברי.
למד תווי פניי, גוון קולי בדברי אליך.
הקשב למרווחים בין המילים שאני מניחה באוזנך. 
אם צפופים.. לבטח כועסת. 
אם רחבים.. כנראה מהוססת. 
הקשב למקצבי נשימתי.
אם כבדים.. אזי מועקת
מקצב מהיר כשאני מתלהטת. 
מקצב חלש.. כשאני נבוכה.
פעימות בכל החדרים
כשאני שמחה
וכשעצוב לי.. 
תבחין בקלות! 
|אני בוכה.
בלילות, נגן בי ברגש
ואהיה גשר צלילים לנפשך.
היה אמן ואהיה כלי נאמן.
פרוט על מיתריי בסבלנות
כדי שלא אזייף לך.
נגן בי שמחה בקצות אצבעותיך.
פזר תוגה ממיתריי.
נגן בי רוך ועדינות, 
שמא לא תפקע מיתר בי.
גע בי נחוש ובבטחה, 
כן. אני שלך.
אבל אף פעם. אף פעם!
אל תראה בי רכושך.

טקסט לפסיכולוג 2 / ארזה מאור ניצן
חיכיתי לרגע הזה,
להגיע אליך.
להניח בצד את תיקי הכבד, 
על כל תכולתו ולהתיישב מולך.
היה לי קשה לרסן את הסוסים 
השועטים בי קדימה,
הרעבים, חפויי העיניים,
אלה שאיבדו צהלתם,
אלה שקרסו מכובד הרוכבים עליהם, 
אלה שאיבדו את זהותם, 
אלה שנרמסה אצילותם 
כאשר פורזלו ונצרב בשרם..
אלה ששכחו 
טעמו של חופש הטבע 
בעולם.
חיכיתי לרגע הזה, 
לשקט הזה, 
לבידוד הזה מכולם.
ובמרחב שבייני לבינך..
היסוסיי כולם,
מלחכים עשב,
משביעים את נפשם
וצוהלים משמחה.
כך אני יוצאת ממך.

טקסט לפסיכולוג / ארזה מאור ניצן
אצלך בחדר לשישים דקות, 
כללי התנועה אחרים ואין קנסות.
אין הגבלת מהירות.
יש שלט הכוונה אחד. אנושי.
מהנהן וקשוב לנפשי רגשי.
מומלץ לעבור באדום,
כי אין סכנה.
ובשבילי, תמיד יש זכות קדימה.
מילותיי שטות בכיוון חד סטרי,
הדן ממש עצמתי עבורי.
אין בעיית חנייה,
היא תמיד זמינה.
מתי שבא לי, 
אני יכולה לצפור.
אין בכלל תמרור עצור.
אצלך, הרמזור תמיד ירוק
מצחוק לבכי, מבכי לצחוק.
בתחילת הנסיעה, 
מסירה את חגורת הבטיחות
ומכוונת את עצמי 
למסלול התנגשות.
בוחנת כל תנועה 
בהילוך אטי
ומגיעה לתובנות 
מה התחולל בנשמתי.
בשעה שאני נוהגת, 
אתה מלווה נהדר.
הטלטלות שרכבי 
עובר איתך בדרכי,
מחזקות לי את השסי
ובהחלט מעלות את ערכי.

אחרי שהלכת / ארזה מאור ניצן
אחרי שהלכת,
פתחתי את כל חלונות הנשמה
כדי לאוורר שברי משפטים.. רסיסי מילים..
חיצי כוונות שנורו ללא מטרה ונשארו תלויים באויר..
אחרי שהלכת..
פתחתי ברזיי עיניי
ושטפתי
כוסות ריקות מתוכן,
צלחות נטולות הצלחה.
ולאחר ששטפתי ואווררתי
וניקיתי ופיניתי וסילקתי..
ושב השקט אל חדרי לבי..
מלאתי כוסי באושר,
סעדתי לבי במנת אמת
ופתחתי דלת רחבה
לכל אשר 
יבוא עליי לטובה.
לכל אשר יבוא אליי
ויראה כי טוב
וישמח להישאר.

להיברא מחדש / ארזה מאור ניצן
נגד הזרם של כל מה שידענו,
נפגשנו.
ומצאנו הפכיינו,
חינניים בעייננו.
התקרבנו ואהבנו.
העזנו והתאחדנו.
גן לתפארת הקמנו
והתברכנו בתנובותיו.
הצבנו שומרים על חומותיו,
הרחבנו בדידות בין קירותיו.
וכעסנו
והרסנו למופת
ושיחזרנו.
יותר מידי פעמים,
שצפנו וגעשנו.
נהרות של רגש
הטחנו.
גלגלנו סלעים של
אשמה.
ירקנו אש ולבה
ממעבה הבטן הפגועה
ורעדה לנו הארץ
ופחדנו נורא.
אחר כך,
המטרנו גשמים של ברכה
ששטפו את היאוש
והתפייסנו
והתאחדנו באחת
והרגשנו גן עדן
לעוד לילה אחד..
אחרי שנרדמת,
התעוררתי
וראיתי את הטוב
וראיתי את המר
וראיתי את החולי
בלהצמד למוכר.
את הפחד המשתק,
את הצורך להשתייך,
את העוורון,
את השיכרון,
את ההכחשות,
את הבריחות,
את החזרות
ואת הלחשוש..
ולחשוש.. ולחשוש..
והתבוננתי בנו..
התבוננתי עד בוש.
בזמן שהשחר עלה,
העזתי לטעום
מפרי עץ הדעת
והתיישבה בי הכרה.
לראשונה בחיי,
יכולתי לראות את עצמי, 
לא דרך עינייך. 
אלא, 
לראותי מעיניי.
וראיתי כי טוב
ושמחתי בי עד מאוד.
הבנתי נבדלות מהי.
הצלחתי לחמול לי.
הצלחתי לחמול לך.
הצלחתי לאהוב את עצמי.
כך, בייני לבייני.
ללא תלות.. בלי תיווך חיצוני.
הרגשתי מבורכת ושייכת 
ומלאת תודה!
והתרגשתי. 
התרגשתי נורא.
כשהתעוררת,
חיבקתיך ארוכות
והנחתי באוזנך
תודה על שהיה
וסליחה
ואיחול עם תקווה
לדרך צלחה
וביקשתי
שנציב בינינו 
את להט
החרב המתהפכת
ואת הכרובים 
נעמיד במשמר,
על פרק חיינו זה
שתם ונגמר
ומעתה שייך לעבר.

ויהי ערב
ויהי בוקר
יום חדש
ואני נבראתי
ויצאתי לאור,
על כל גווניו..

שפת אמי / ארזה מאור ניצן
לשפת אמי
יש ערך מוסף.
יש לה טעם
ויש לה ניחוח.
שפה כזאת
שנותנת כח.
תבשילים על הכיריים,
ריחות טובים בבית,
שפה של יונה לבנה
עם עלה של זית.
לשפת אמי,
מילים מנחמות.
אחת שעוטפת
ואת זו המלטפת
אחת מבררת,
אחת מברכת,
ואחת ששותקת
כשאני נבוכה
וכשאני תוהה..
יש את זו 
הנחושה,
היודעת,
המדריכה.
בשבילי,
שפת אמי,
היא..
שפה של מלכה.
מילותיה מתובלות
בחופן חום, 
אהבה והצמחה.
יש בה שעבוד 
ויש בה שחרור.
יש בה מותר
ויש בה אסור.
אני מזהה פעמים 
בהן,
אני פונה לילדיי
ושפת אמי
כמעיין נובע
העולה מלבי
אל שפתיי
וזורם אליהם
במילותיי..

זמן / ארזה מאור ניצן
כשאת צעירה, היא אמרה..
גם פצע שטחי, גורם לך לחשוב
שזהו. 
סוף העולם ונגמר!
ורגע אחר כך..
עוד לפני שהמחוג משלים מעגל,
מגיע משהו חדש והפצע הזה
מגליד ונשכח.
רק זמן.. היא אמרה.
רק בו יהיה הידע איך
לחבוש ולרפא 
את פצעייך העמוקים. 
אלה שבלעדיו, אינם מגלידים.
הוא היחיד שיכול ללמדך,
איך להתבונן בפיוס, בהשלמה ובשלום
אל החיים ועל המתים
ופחות להחמיר עם עצמך..
כשאת צעירה, היא אמרה,
את רוצה יותר ומהר מהכול.
לסבלנות אין אצלך מקום.
הכאן והעכשיו, הם שליטייך.
ובהמתנה את רואה איום על חייך.

תלמדי מהטבע, היא אמרה.
תראי איך נחל השואף לים,
לעולם אינו מוותר או מאוכזב.
כמן נחל שוויתר על יעדיו
ונשאר אכזב כל חייו.
הנחל האיתן,
גם אם ארכה דרכו,
ממשיך נחוש, זורם ומדויק.
אינו עוצר, או חוזר, או שואל: 
עוד כמה זמן, כך עליי להתפתל..?
מטבעו, מתקדם ומגיע ליעדו.
ואם את חוששת לפנות מקום לאחר, 
מדאגה בלבך שמא קיומך יצטמצם.

תתבונני בטבע, היא אמרה.
תלמדי מהלבנה.
גם כשמלאה גם כשחסרה,
כשזמן השחר להפציע,
תראי באיזו קלות ואצילות
היא מפנה מקומה לחמה.
יודעת בבטחה, שמחר
כשהשמש תשקע, 
היא תשוב להאיר. 
ישמר מקומה.
כמוה, כך גם החמה, 
בקידה מופלאה מפנה את מקומה 
לזוהרה של הלבנה.
ותראי. 
תראי איך המעברים האלה, 
מעטרים ומשמחים את השמיים, 
בזהב וארגמן.  
להזכירך, 
שבזמן שאת בוטחת ומאפשרת, 
נוצר רגע מושלם.

היא פרשה זרועותיה לרווחה
הישירה מבטה ואמרה:
בואי אהובה.
חיבוק הניתן מהלב,
הוא עזרה ראשונה לעמעום הכאב.
התמסרתי לחיבוקה
והרגשתי,
כל כך הרגשתי..
כמה שהיא צדקה.

פנים / ארזה מאור ניצן
הביטי בתי, 
תראי איך הזמן והניסיון 
עיטרו את פניי.
חרטו בהן קוים של אופי,
שבילים דקים של 
גיל ושמחה.
בזויות פי, עיניי 
ומעל אפי, 
דאגה נחרצה.
את שני הירחים 
שמעל גבותיי,
שרטטו
פליאה ותדהמה
כשחלפו במחוזותיי.
כך,
מפת חיי 
גלויה ופרושה
על פניי.

עיניי. 
בהן, לא חרש הזמן.
כך הן מיום לידתי.
שתי שמשות קטנות,
צופיות 
ומאירות את דרכי
וכל המתבונן בהן מקרוב
ואינו מסתנוור
מהשתקפותו..
מסוגל להעמיק בהן
ולפגוש את נשמתי.

למדי להשתמש 
בשמשותייך, בתי.