להיברא מחדש / ארזה מאור ניצן
נגד הזרם של כל מה שידענו,
נפגשנו.
ומצאנו הפכיינו,
חינניים בעייננו.
התקרבנו ואהבנו.
העזנו והתאחדנו.
גן לתפארת הקמנו
והתברכנו בתנובותיו.
הצבנו שומרים על חומותיו,
הרחבנו בדידות בין קירותיו.
וכעסנו
והרסנו למופת
ושיחזרנו.
יותר מידי פעמים,
שצפנו וגעשנו.
נהרות של רגש
הטחנו.
גלגלנו סלעים של
אשמה.
ירקנו אש ולבה
ממעבה הבטן הפגועה
ורעדה לנו הארץ
ופחדנו נורא.
אחר כך,
המטרנו גשמים של ברכה
ששטפו את היאוש
והתפייסנו
והתאחדנו באחת
והרגשנו גן עדן
לעוד לילה אחד..
אחרי שנרדמת,
התעוררתי
וראיתי את הטוב
וראיתי את המר
וראיתי את החולי
בלהצמד למוכר.
את הפחד המשתק,
את הצורך להשתייך,
את העוורון,
את השיכרון,
את ההכחשות,
את הבריחות,
את החזרות
ואת הלחשוש..
ולחשוש.. ולחשוש..
והתבוננתי בנו..
התבוננתי עד בוש.
בזמן שהשחר עלה,
העזתי לטעום
מפרי עץ הדעת
והתיישבה בי הכרה.
לראשונה בחיי,
יכולתי לראות את עצמי,
לא דרך עינייך.
אלא,
לראותי מעיניי.
וראיתי כי טוב
ושמחתי בי עד מאוד.
הבנתי נבדלות מהי.
הצלחתי לחמול לי.
הצלחתי לחמול לך.
הצלחתי לאהוב את עצמי.
כך, בייני לבייני.
ללא תלות.. בלי תיווך חיצוני.
הרגשתי מבורכת ושייכת
ומלאת תודה!
והתרגשתי.
התרגשתי נורא.
כשהתעוררת,
חיבקתיך ארוכות
והנחתי באוזנך
תודה על שהיה
וסליחה
ואיחול עם תקווה
לדרך צלחה
וביקשתי
שנציב בינינו
את להט
החרב המתהפכת
ואת הכרובים
נעמיד במשמר,
על פרק חיינו זה
שתם ונגמר
ומעתה שייך לעבר.
ויהי ערב
ויהי בוקר
יום חדש
ואני נבראתי
ויצאתי לאור,
על כל גווניו..
